כיצד אפשר להתגונן מאישום של גרימת מוות ברשלנות ולצאת זכאי?
נהג שפגע בהולכת רגל שחצתה את הכביש וגרם למותה, יצא זכאי, נוכח מחדלי חקירה של משטרת ישראל, והבוחן שהכין תיק המשטרה.
לכאורה נראה היה שהתיק תפור מבחינה ראיייתית, דהינו, תיק מושלם מבחינת המשטרה שלנאשם לא נותר אלא להודות בכל האישומים החמורים שיוחסו לו.
תיאור המקרה:
מדובר במקרה שנהג רכב פרטי יצא מחניה.
הנהג התכוון לפנות ימינה ולהשתלב עם כביש ראשי.
הנהג החל לצאת מהחנייה, כשהוא מתקרב אל המדרכה כדי לפנות ימינה ופגע עם חזית רכבו בהולכת הרגל שצעדה במדרכה והספיקה לחצות כמטר.
כתוצאה מהתאונה נגרמה למנוחה פציעת ראש קשה, והיא פונתה לבית החולים ונפטרה כעבור מספר שעות.
הנהג התקשר למשטרה ונתן הודעה
הנהג התקשר למוקד 100 מייד שהתרחשה התאונה ודיווח בשיחה מוקלטת:
"אני בטעות דרסתי פה מישהי ליד רחוב כצנלסון, תביאו מהר אמבולנס, המצב שלה קשה, חברה לא ניידת רגילה זה פגיעת ראש."
מה קרה בחקירה של הנהג במשטרה?
הנאשם לא אמר שהוא זה שפגע בהולכת הרגל.
לדבריו: "הכנסתי את האוטו לפרקינג, הייתי המום יצאתי מהאוטו התקשרתי למד"א".
בחקירתו של הנהג בבימ"ש לגבי אמירתו שדרס מישהי, השיב הנהג: "אני לא זוכר שאמרתי את זה".
לאחר שהנהג סיים להעיד בבימ"ש, המשטרה בקשה להוסיף כראיה את ההקלטה.
בית המשפט, מאפשר למשטרה את הגשת ההקלטה, ומציין שמדובר בראייה שמשקלה נמוך.
מחדל חקירה
העובדה שההקלטה לא הושמעה לנהג בשום שלב במסגרת החקירה יש בה משום מחדל חקירה כבד, שיש בו להשליך על משקלה של הראייה.
תחילתו של המחדל
המחדל החל ביחידה שחקרה את התיק ולא טרחה לבקש ממוקד 100 את ההקלטה, והתיק הועבר לפרקליטות ללא אותה ראייה.
גודלו ועצמתו של המחדל נובעים בעיקר נוכח העובדה, שהנהג לא הודה בשום שלב בחקירותיו במשטרה בפגיעה בהולכת רגל.
קשה להבין ולקבל את אופן התנהלות המשטרה, שלא בצעה פעולת חקירה כה בסיסית וחשובה.
המשטרה צריכה לשאול את עצמה כיצד התרשלה.
בין יתר בטענות ההגנה, נטען כי משקלה של אמרה הניתנת בסמוך מאוד לארוע תאונה, כאשר נותן האמרה שרוי במצוקה, קטן משקלה של אמרה זו.
חשוב לציין כי הנהג לא חלק לגבי האמרות שהושמעו בהקלטות, אך לטענתו מדובר באמרה בלתי קבילה, מהטעם שהנאשם לא הועמד על זכות ההיוועצות למרות שכבר היה בגר חשוד.
בע"פ 5121/98 יששכרוב נגד התובע הצבאי, נקבע כי קבילות ההודאה נבחנת בראי הזכות להליך הוגן.
בית המשפט יכול לקבוע כי הודאה אינה קבילה מקום הו השתכנע כי הושגה שלא כדין וכי קבלתה כראיה במשפט תגרום לפגיעה מהותית בזכותו של הנהג.
כאשר הגיע סייר למקום התאונה נאשם מסר שפגע בהולכת רגל היה במהירות אפס, ואולם אין חולק שכאשר איש המשטרה הגיע לזירה, הנהג היה בגדר חשוד ולמרות זאת הסייר לא טרח להעמיד הנהג על זכותו להיוועץ בעורך דין עובר לאמירת הדברים.
לא ניתן להקל ראש בעובדה שהחוקר לא טרח לאמת את הנהג עם אותן אמירות מפלילות לכאורה שנאמרו למוקד 100, מייד לאחר התרחשות התאונה.
מתפקידו של השוטר שחקר להטיח בנהגמיזמתו את אותן ראיות מפלילות, על מנת שהנהג יוכל להתייחס אליהן בסמוך למועד אמירתן.
בנוסף העלתה ההגנה טענה ולפיה על רגלה של המנוחה לא נמצאו כל פגיעות או חבלות, חשוב לזכור כי כתוצאה מפגיעת רכב בגוף של הולכת רגל, היתה אמורה להגרם למנוחה חבלות ברגלים כאשר באו במגע עם פגוש הרכב, העדר סימנים או חבלות על רגליה של המנוחה מטיל ספק רב ביחס לפגיעה של רכב הנהג במנוחה.
מה קובע בית המשפט במקרה הנ"ל?
ביה"מ קבע כי מכלול הראיות מצביע על כך שיש להעדיף את גרסת המשטרה על פני גרסת הנהג.
התמונה הראייתית שהתקבלה, מצביעה על כך שהנהג פגע עם רכבו במנוחה, אלא שמאחר שמדובר בהליך פלילי, אין די בהעדפת התרחיש אותו הציע המשטרה, והיה עליה להוכיח את העובדות מעבא לספק סביר, נטל בו המשטרה לא עמדה במקרה זה.